השאלה "מה גובר הסכם ממון או צוואה" – היא סוגיה משפטית מורכבת שכדי לענות עליה יש צורך לבחון את חוקי הירושה לצד חוק יחסי ממון, תוך התייחסות לפסיקת בית המשפט העליון בנושא. במאמר זה נבחן בקצרה את ההבדלים והסתירות המשפטיות האפשריות בין ההוראות בהסכמי ממון לאלו המופיעות במסמך הצוואה ונספק תשובה לשאלה כיצד ניתן ליישבן.
מה גובר הסכם ממון או צוואה? התשובה לא כל כך פשוטה
אף שהסכם ממון קובע את חלוקת הנכסים בין בני זוג לפי רצונם לאורך חייהם וצוואה קובעת כיצד יחולק רכושו של אדם לאחר מותו, לא אחת נוצרת התנגשות בין השניים, כאשר הן הסכם הממון והן הצוואה מכילים הוראות הנוגעות להסדרת אופן חלוקת הרכוש לאחר פטירתו של אחד מבני הזוג.
בעבר הייתה עמימות בנושא, אך פסיקות עדכניות (כולל מגמות של העליון שמתחדדות לקראת 2026) מדגישות את ההפרדה.
ההלכה הפסוקה ב-2026 – סדר בעמימות
חשוב להבין כי הסכם ממון וצוואה הם שני 'כלים' משפטיים הפועלים במישורים שונים. בעוד שהסכם ממון מגדיר מה שייך למי במהלך החיים ועם פקיעת הנישואין, הצוואה קובעת מה ייעשה ברכושו של אדם לאחר מותו. נכון לשנת 2026, בתי המשפט נוטים להחמיר עם הפרדה זו: הסכם ממון אינו יכול להוריש רכוש, וצוואה אינה יכולה לשנות הסכמות חלוטות שנקבעו בהסכם ממון שאושר כדין, אלא אם נעשה תכנון משפטי משולב ומדויק.
מהם ההבדלים המרכזיים בין הסכמי ממון וצוואות במישור המשפטי?
צוואה והסכם ממון הם שני כלים משפטיים נפרדים. בעוד שהסכם ממון מגדיר את יחסי הממון בין בני זוג בעודם בחיים, ומפרט אילו נכסים שייכים לכל צד במקרה של גירושין או פרידה, הצוואה קובעת מהם הנכסים שעורך המסמך יעביר במקרה של פטירה חלילה, ליורשים – לאו דווקא לבן / בת זוגו.
מה קובע חוק יחסי ממון בין בני זוג בסוגיה זו?
סעיף 5 לחוק יחסי ממון, מתייחס לזכותם של הצדדים לאיזון משאבים, כלומר לחלוקת רכוש משותף שנצבר במהלך הנישואין שווה בשווה בגירושין / במקרה של פרידה בין זוג ידועים בציבור. זוהי לשון החוק בנושא זה:
עם סיום הנישואין או במקרה של פרידה, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית משווי כלל נכסי הנישואין, למעט:
- נכסים שהוחזקו בבלעדיות בידי מי מבני הזוג לפני הנישואין או שהתקבלו על ידו בלבד כמתנות או בירושה במהלך הנישואין.
- נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב שלא לפצל ביניהם.
הדרך היחידה לחרוג מהוראות חוק יחסי הממון הנ"ל, היא על ידי עריכת הסכם ממון. בפועל, זוגות המעוניינים לערוך הסכם ממון, כוללים בו לרוב הוראות מעבר לפרידה או גירושין בלבד, כמו הוראות בדבר פטירתו של אחד מהם, על מנת להגן על הצד השני ולהבטיח את עתידם הכלכלי. יצוין כי הוראות מסוג זה עשויות להיחשב כ"צוואה" (כאשר הן נוגעות לירושה עתידית) ועל כן עלולות להתנגש עם ההוראות במסמך הצוואה או בחוק הירושה, כפי שנראה להלן.
הסתירות המשפטיות האפשריות בין הוראות הסכם הממון להוראות הצוואה
לא אחת, בני זוג שעורכים הסכם ממון כוללים בו הוראות המתייחסות לאופן חלוקת הנכסים ו/או הזכויות בהם במקרה פטירה של אחד מבני הזוג. באופן זה הם מייצגים את המחויבות מצדם כלפי בן זוגם, לספק לו ירושה עתידית, בדומה לנעשה בצוואה. אולם למרות הרצון הטוב העומד בבסיס ההחלטות הללו, חשוב לדעת כי בהוראות מסוג זה בהסכם הממון, גלומה בעייתיות מבחינה משפטית. הסוגיה מסתבכת עוד יותר כאשר מתברר כי אותו בן זוג שהיה חתום על סעיפי הירושה העתידית בהסכם הממון לאורך חייו, ערך גם צוואה בנוסף לכך, אשר הוראותיה גוברות על אלו המופיעות בהסכם הממון. במה הדבר עשוי להתבטא? דוגמה שכיחה היא מקרה שבו אדם התחייב בהסכם הממון שלו להעברת זכויות בנכסיו לבן זוגו הנותר במקרה וילך לעולמו, אך בצוואה הפנה את נכסיו לילדיו או אדם אחר שאינו בן הזוג שעמו חתם על הסכם הממון. במקרים כאלו עלולות להתעורר השאלות: מה גובר – הסכם הממון או הצוואה? האם הסכם הממון יכול להיחשב כתחליף לצוואה? האם ההוראות ה"צוואתיות" בהסכם הממון ברות תוקף? האם התשובה לכך תלויה במועד יצירתם של המסמכים על ציר זמן? ועוד כהנה וכהנה.
איך מתייחס חוק הירושה להנחיות להורשה שניתנו כחלק מהסכם ממון?
סעיף 8 לחוק הירושה, מתייחס לסוגיית הירושה העתידית וקובע כי:
- כל הסכם בדבר ירושה עתידית של אדם שנערך במהלך חייו, בטל מעיקרו.
- מתנה שנתן אדם בתנאי שתימסר רק לאחר פטירתו, תקפה רק אם נמסרה בצוואה לפי הוראות חוק זה.
אם כן, נראה כי קיימת סתירה בין הוראות חוק יחסי ממון, המאפשרות לבני זוג לשנות את חלוקת הנכסים הגנרית שהחוק מתווה למקרי פרידה או גירושין, באמצעות הסכם ממון, לבין האיסור על ירושה עתידית כאמור בחוק הירושה, הקובע כי הפרט לא יכול להתחייב לגבי הירושה העתידית שיעביר במסמך שאיננו צוואתו.
איך מתייחסת פסיקת בית המשפט העליון בישראל לסוגיה המורכבת?
בפסיקת בית המשפט העליון בישראל, נקבע שעל פי עקרון החירות במשפט הישראלי, רצונו האחרון של אדם לגבי מה שיעשה ברכושו לאחר מותו, חייב להתממש תמיד. כלומר לפרט ישנה הזכות להוריש את רכושו כרצונו ולשנות את החלטותיו בהקשר זה כל אימת שהוא חי, לפי שיקול דעתו. בהתאם לזאת, הסכם הממון אינו גובר מבחינה משפטית על מסמך הצוואה. במצב בו יחיד מתחייב להעביר ו/או לתת רכוש בהתאם להוראות בהסכם ממון, והתחייבות זו נעשית במהלך חייו, הכוונה היא למעשה לחובת ירושה עתידית (ככל שהיא מתייחסת למה שיקרה אחרי מותו). לכן, הדבר לא ניתן לאכיפה. החלטת בית המשפט העליון במקרים שבהם התגלעה מחלוקת בין הוראות בהסכם ממון להוראות בצוואה, וכן במקרים בהם הסכם הממון כלל סעיפים "דמויי צוואה", היתה שהסכם הממון איננו גובר על הצוואה, והוא גם אינו יכול לכלול התחייבויות עתידיות לירושה, אשר עומדות בניגוד לסעיף 8(א) לחוק הירושה. מכאן שחשוב להיות זהירים בעריכת הסכמי ממון ולהיות מודעים לסוגיות הפוטנציאליות שהוזכרו לעיל. לא כדאי לכלול בהסכם הוראות "צוואתיות" במהותן, שכן תוקפן המשפטי עשוי להיות בטל ומבוטל.
לסיכום – הדרך הטובה ביותר למנוע התנגשות בין הוראות הצוואה והוראות הסכם הממון
הדרך הטובה ביותר למנוע התנגשות בין הוראות הצוואה והוראות הסכם הממון, בשל מורכבות הנושא, היא להקפיד על ניסוח נכון ומקצועי של מסמכים אלו בעזרת עו"ד מנוסה בדיני משפחה. אם אתם מעוניינים לערוך הסכם ממון הכולל הנחיות עתידיות לחלוקת נכסים, השונות ממה שיכתיב החוק במקרה מוות, מומלץ לעשות זאת באמצעות עריכת צוואה. אולם הפתרון הטוב והמתאים ביותר, הנותן מענה לבעיה וביטחון משפטי, כמו גם שקט נפשי לבני הזוג, הוא טיפול משפטי בתהליך לעריכת הסכם הממון והצוואה, מול אותו עו"ד ובאותה ההזדמנות, כדי להבטיח סנכרון מלא ומקצועי בין הסכם הממון לצוואה.
לייעוץ משפטי בנוגע לעריכת הסכמי ממון וצוואות – זה הזמן לפנות למשרד עורך דין הלנה שמחי.
