חזקת הגיל הרך – מלחמה על טובת הילד

מה באמת הפריע לחברי האופוזיציה בהצעתם של השרה גילה גמליאל וח"כ יואב קיש אשר דרשו לשנות את חזקת הגיל הרך?

פרצי השמחה תמוהים עלו ונשמעו מח"כים מן האופוזיציה, עת נדחתה בקריאה טרומית אף שהצעת החוק לביטול החזקה נפלה בעבר בכנסת, בתי המשפט (הערכאה השיפוטית) אימצו בפועל את המלצות ועדת שניט. המאבקים הפרלמנטריים סביב החוק אמנם נמשכו שנים, אך ב-2026 ניתן לומר כי הוויכוח הפוליטי הוכרע על ידי השטח המשפטי. המונח 'משמורת' הוחלף ב'אחריות הורית', ובתי המשפט לענייני משפחה פועלים מתוך הנחת מוצא של שוויון בזמני השהות כבר מגיל אפס.

חזקת הגיל הרך – זה לא טוב לאבות ורע מאד לפמיניזם

מדובר בעמדה שמרנית, שמתאימה יותר לתקופה של המאה ה־19, כאשר החלוקה המגדרית הייתה מובנת מאליה ועל פיה תפקידן העיקרי של הנשים היה לטפל בילדים ולתחזק את הבית. בהוראת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התגבשה הדוקטרינה המשפטית של "חזקת הגיל הרך" כאשר לפי החוק, בעת גירושין, ילדים עד גיל 6 ישארו עם האם וזאת בשל טובת הילד.

בישראל 2026 קיימים סוגים שונים ומגוונים של משפחות, והמודל של אחריות הורית משותפת הפך מ'הצעה מהפכנית' לסטנדרט המקובל בבתי המשפט. בעידן שלנו, כל משפחה, מכל סוג שהוא, צריכה לגבש את סדר העדיפויות שלה. כמו כן, על כל אם לדעת שהאפשרויות פתוחות בפניה, אלא שחזקת הגיל הרך במתכונתה הנוכחית מקבעת ומחזקת את הסטיגמה כי תפקידן הבלעדי והראשי של הנשים הוא להיות אמהות במשרה מלאה לילדים קטנים, ובהכרח עליהן להציב את אימהותן לפני הכול ולוותר על קריירה.

תפיסה מיושנת זו העניקה יתרון מובהק לאם על האב אשר יכול ורצה לקחת חלק בגידול הילדים גם לאחר גירושין. יכול להיות שבמאה ה־19 ואפילו במחצית הראשונה של המאה ה־20 ההנחה שהכי טוב לילדים להיות עם אימם הייתה נכונה חלקית. אולם מאז המהפכה שהובילה לשוויון מגדרי אין עוד כל בסיס להנחה זו.

ההגדרה של "חזקת הגיל הרך" מחזירה אותנו לאחור ומחזקת מונחים שמקומם אינו במאה העשרים ואחת כמו: "משרות אם" ו"אימהות עובדות", בעוד שמונחים כמו "משרת אב" או "עקר-בית" נעדרים מהשיח.

כמי שטיפלה ומטפלת בלא מעט אבות, ידוע לי כי אחוז מסוים מהאבות מעדיף בעת גירושין לוותר על משמורת משותפת. עם זאת, אחוז לא מבוטל דווקא שש ליטול חלק פעיל יותר בחיי ילדו באופן שווה, ולא רק "לעזור" לבת זוגו. אמנם תיקון החוק יכול היה להיות פתח למאבקים מכוערים, אך ברור לכל כי מה שחשוב ויעמוד תמיד מעל ולפני כל מסוגייה, הוא טובתו של הילד.

הרקע לניסיון השינוי בחקיקה

ב־2005 מינתה שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, ועדה מקצועית בראשות פרופ' שניט, שהתבקשה לבחון את האחריות ההורית בגירושין. באפריל 2008 פרסמה ועדת שניט דוח ביניים שהמליץ לבטל את "חזקת הגיל הרך"  הקובע כי במידה ואין הסכמה אצל ההורים בנוגע למשמורת, בית המשפט רשאי להכריע מי יחזיק בקטין ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם, אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת.

הדו"ח קבע כי יש לקיים אחריות הורית משותפת ובכך ליצור "הסדר נורמטיבי חדש של יחסי הורים וילדיהם" ושוויון משפטי בתחום. בנוסף להמלצה לבטל את "חזקת הגיל הרך", קראה הוועדה לקבוע בחוק, אחריות הורית למימוש זכותו של ילד לקשריו עם אחיו ואחיותיו וכן עם הסבים והסבתות.

שאלת חזקת הגיל הרך

שאלת "חזקת הגיל הרך" היוותה סלע מחלוקת בין חברי הוועדה. דעת הרוב סברה כי "חזקת הגיל הרך" מנוגדת לממצאים פסיכולוגיים אמפיריים, המוכיחים כי לצורך התפתחותו התקינה של ילד יש חשיבות מרבית לקשרים יציבים עם שני הוריו. הואיל ונקודת המשען של החוק המוצע היא עקרון "טובת הילד" כשיקול ראשון במעלה, נכון יהיה לבטל את "חזקת הגיל הרך״.

חבר הכנסת יואב קיש והשרה גילה גמליאל הניחו על שולחן הכנסת הצעת חוק ברוח המלצות ועדת שניט והממשלה אימצה את התיקונים. אין מדובר במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית, שכן טובת הילד להורים ממחנה השמאל לא פחות חשובה עבור הורים מצד ימין של המפה הפוליטית.

לא פעם, אני שומעת את אחד הצדדים בהליך גירושין מבהיר כי הדרישה להחלת משמורת משותפת במקרה נתון היא לא יותר מאשר כלי ניגוח טקטי שכל מטרתו לפגוע בהורה האחר, או להשיג יתרונות אחרים, כמו הפחתה בהיקף דמי מזונות. מניסיוני אומר בוודאות כי ברוב המקרים ניתן כבר מרגע קריאת כתבי הטענות להבחין ברמת המעורבות של כל אחד מההורים בגידול הילדים וברצונו האמיתי של כל צד ביחס למשמורת על הילדים.

בתי המשפט, בבואם לבחון נושא המשמורת, לוקחים בחשבון לא פעם, גם את רצונו של הילד בהתאם לפרמטרים כמו: גיל, יכולת הבנתו את המצב וכמות ההשפעה של גורמים חיצוניים על דבריו.

הורה אשר מילא תפקיד משמעותי בחיי ילדיו ובגידולם, ימשיך לתפקד כהורה גם לאחר הפרידה מההורה האחר ולא ניתן יהיה לצמצם את הורותו לסטטוס של "מבקר" בלבד.

המהפכה השקטה של 2026

חשוב להבין כי למרות שהחוק לביטול חזקת הגיל הרך לא עבר רשמית בכנסת, המציאות המשפטית בשטח השתנתה לחלוטין. בשנת 2026, בתי המשפט לענייני משפחה פועלים לפי דוקטרינת "ההורות המיטיבה", שרואה בטובת הילד קשר רציף ושוויוני עם שני הוריו כבר מגיל ינקות. בפועל, המונח "משמורת" הוחלף ב"אחריות הורית משותפת", והאבות של היום כבר לא נתקלים ב"חומה" האוטומטית של פעם, אלא נמדדים לפי רמת מעורבותם ומסוגלותם ההורית בלבד.

עו״ד הלנה שמחי, עו"ד ומגשרת מוסמכת לענייני משפחה

מקור: https://www.themarker.com/labels/legal-arena/1.2776814